Videos Make it Stick

If you want your employees to feel like they are being attended to, part of something big, or simply just want to convey a message to them, consider the following. According to Ragan, 75% of employees are more likely to watch a video than reading text, and that's what Publishares quickly began doing a lot of since the pandemic.

Before Covid, a lot of the work we did was aimed more towards the external communications strategies of our customers. We made videos, created blog articles, and edited existing content our customers created. We still do that, but initially, to our surprise, there were a lot of companies who came to us for internal content creation. Where were they before? Why were they coming to us now? We did our research and decided that video content was the best route to pursue the impact these customers wanted to attain with their internal audience.

Happy Employee, Happy Life

According to McKinsey & Company, there is a 20 to 25% increase in productivity in companies where employees are connected with one another. Connected employees are crucial to company productivity, and before Covid, this was much easier to do. Even the simple gestures of having coffee together in the morning made a big difference in employee productivity. Now that a team coffee break is no longer an option, the socialized community experience must be re-imagined.

74,72, and 13

These three numbers are crucial to understanding what to do. Let's start with the first one.

According to tribal impact, 74% of employees feel like they are missing out on company news. They do not know what is happening beyond the narrow list of personal tasks. This stat is dangerous. Publishares understood that we could turn this number around. But the buck doesn't stop here. We've worked with companies like Bank Hapoalim, The Jewish Agency, and Fiverr to help create internal blog content that makes an impact and facilitates a community atmosphere.

72% of employees do not understand the company strategy of their organizations, and only 13% are actively using an internal communications program. These numbers support the fact that everyone is busy now from home, and distraction is a much more significant risk. Employees will not take the time to read long blog posts if they have a pipeline that they can't keep up with. We encourage all of our customers and you, the reader, to understand and invest your time in creating video content that is encouraging, informative, and slightly even encroaching on personal space. After all, your company is like a big family. It only makes sense that the content treats them like one.

The post Internal Communication is Crucial Since Covid: Video Content is the Only Way to Flatten the Curve appeared first on Publishares.

בסוף השבוע האחרון, יצא לבתי הקולנוע בארה״ב "Roadrunner" – סרט תיעודי על אנתוני בורדיין, שף ומגיש טלוויזיה ידוע, שמת לפני כשלוש שנים.

כמו בכמעט כל סרט תיעודי, גם ב-״Roadrunner״ שולבו הקלטות ארכיון של מושא הסרט, שנלקחו מהופעותיו בטלוויזיה, ברדיו, בפודקאסטים וגם בספרים שהקריא. אבל בסרט הושמעו גם כמה ציטוטים בקולו של בורדיין, שבמקור רק נכתבו כטקסט ולא הוקלטו בקולו.

במאי הסרט, מורגן נוויל, אישר את מה שאפשר לנחש בקלות. הוא השתמש ב-AI כדי לסנתז את הקול של בורדיין באמצעות 10 שעות מתוך ההקלטות האחרות שלימדו את המחשב איך בורדיין מדבר. נוויל מספר שעבר ארבע חברות שמייצרות קולות כאלה, עד שהגיע לתוצאה הרצויה.

נוויל אומר עוד שמדובר בפחות מ-60 שניות בכל הסרט, שביקש כמובן את אישור העזבון של בורדיין ושל הסוכן שלו, וטען שהם אמרו ש"בורדיין היה קול עם זה, לו היה נשאל". אבל אלמנתו של בורדיין, אוטביה, מיהרה להכחיש שנתנה אישור כזה, ויש צופים ומבקרים שטוענים שרומו.

מנגד, סרטים דוקומנטריים מתבססים לא מעט על שחזורים, המחזות של אירועים שקרו באמת, אילוסטרציות ושיפוץ חומר גלם באיכות נמוכה או חלקי בשביל להביא את התוכן שלו לסרטון. אפשר להשתמש גם בשחקן/חקיין/קריין בשביל להקריא ציטוטים של אדם שכבר אי אפשר להקליט אותו.

האם שימוש בציטוטים שאין מחלוקת שהם של הגיבור, בקול שהוא טכנית שלו (פשוט נתפר על ידי מחשב) – הוא שקר? האם לכל הפחות הייתה צריכה להיות כתוביות שאומרת שמדובר בשחזור?

The post הקול מזויף appeared first on Publishares.

There is a local newspaper in the small town of Dunn, North Carolina. It's a town of only 14,000 people. Yet, the paper called the 'Dunn Daily Record' has the highest penetration rate in the United States.

Everyone Wants a Copy

The Daily Record manages to average a 112% monthly sales penetration rate on their paper. That’s more than one copy for each resident. That means that either there are residents buying the paper who are buying more than one copy because they don't like sharing or even more intriguing, people from outside the town want to read it too. No other publication in the country has a market penetration rate this high.

It's hard to explain such a success. We are talking about the United States after all. Most people, especially in small white-collar American towns, have internet, cable, smartphones, and unlimited access to information across the board. So why would they all read the same paper?

The reason for this success starts with the founder of the paper Hoover Adams. According to the book "Made to Stick," Adams was "born with ink in his blood." One of his first dips into journalism was as a freelance reporter in high school, and by 1950, he formed a paper of his own.

Local is the Way to Go

Adam's tenure as founder and publisher of the paper was 55 years, and his philosophy was always consistent. When translated into brand marketing, this philosophy can significantly impact companies looking to do the same with their own demographic.

Adams believed that newspapers must be "relentlessly local" in their coverage. In 1978 he wrote a memo to his staff. "All of us know that the main reason anybody reads a local newspaper is for local names and pictures, and that's one thing we can do better than anyone else."

Other papers held this priority, but none made it the core focus of their entire workforce.

This is precisely the kind of theory I want to instill in my customers at Publishares. I want to help them plan their brand content like a publishing house. I want them to think of their audiences like the small community of Dunn, North Carolina, where the only thing that matters is the names and pictures of influential figures and stories that interest the local market.

So, when you work with me, consider this, you are much more than another company that wants to write a few blog articles or release some media. I want to turn you into a publishing house that earned the trust to influence everyone in your respective market through great content.  It doesn't matter whether you are a non-profit, government organization, or high-tech company. Every organization has a community that is hungry for relevant stories that are focused on that community. Your readers want to know the names of influential people and see images that interest them. You want them to know and trust that the best place to get the information they are hungry for is from you. Your company can make that difference, and you could be the Daily Record of whoever it is you want to reach.

The post How a Small-Town News Paper Retains a 112% Success Rate and Why Brand Marketing Should Take Note appeared first on Publishares.

1. מה זה בכלל עורך?
2. למה לעזאזל אני צריך אחד כזה?

ואולי אתם בכלל חושבים לעצמכם: אוקי, אני יודע בערך למה חשוב שהאתר שלי יעבור עריכה, אבל זה שירות לא הכרחי כל כך, נייס טו האב, ולמי יש זמן וכוח? אתם הרי עסוקים עד מעל הראש בעבודה. אז למה לא פשוט לשרבט כמה משפטים, לזרוק אותם באתר שלכם ולעשות "וי" על הנדנוד הזה של ה"תוכן". ואפשר גם לשלוח ניוזלטר עמוס בשגיעות כתיב או, סימני, פיסוק. לא, במקום הנכון. זה לא באמת חשוב.

או שאולי אתם טועים?

קבלו 10 סיבות שבגללן גם אתם צריכים עורך לעבודה שלכם. חייבים.

1. עורך הוא עוד זוג עיניים רעננות שיעברו על הטקסטים שלכם

ביליתם שעות, אולי ימים, ביצירת טקסטים. לא חשוב אם מדובר בהודעה לעיתונות, בכתבה שיווקית לבלוג שלכם, במצגת או דוח או סתם ב"מי אנחנו" באתר – קראתם את הטקסט הזה כל כך הרבה פעמים, עד שקשה לכם כבר להיות אובייקטיביים כלפיו. זוג עיניים רעננות יזהה בקלות האם באותה הפסקה נכתב המילה "כך" חמש פעמים, אם השתמשתם בביטוי לא נכון או שסתם יש לכם שגיאות הגהה מביכות. העורך המקצועי יתקן לכם את השגיאות ויהפוך את הטקסט למושלם, ברור וגם מעניין יותר.

2. אנחנו לא נתבייש להגיד לכם את האמת

אם תבקשו מחבר, קולגה או בן משפחה להגיד לכם מה דעתו על התכנים שלכם, סביר להניח שהם יתביישו להגיד לכם בפרצוף שזה לא מספיק טוב. בכל זאת, לא נעים. אנחנו, לעומת זאת, מבטיחים תמיד להגיד את האמת – הרי בשביל זה קניתם מאיתנו שעות. יש לנו משימה אחת, והיא להפוך את הטקסט שלך לטוב ביותר. גם אם זה אומר למחוק פסקאות שלמות או לעשות שינויים ושיפורים דרמטיים במסמך.

3. עריכה היא מקצוע

ממש כמו שאת הנעליים נתקן אצל הסנדלר ואת הטלפון הסלולרי במעבדה – כשרוצים עבודה מקצועית על טקסט, צריך עורך. כי עריכה טובה היא מקצוע נרכש, שהעורכים שלנו למדו במשך שנות עבודה רבות בידיעות אחרונות, Ynet, וואלה ומאקו. המקצוענים שלנו לא ינוחו לרגע עד שהטקסט שלכם יהיה מושלם.

4. בזכות העבודה המשותפת, גם כישורי העריכה שלך ישתפרו.

יש לנו אינטרס אחד ויחיד – שהטקסט שלכם יהיה הטוב ביותר. כל מסמך אותו תגישו לנו יוחזר אליכם מושלם עם הערות לשיפור ותיקון לפעם הבאה. למה? כי אנחנו כאן לא רק כדי לתקן טעויות באוטומט אלא גם לשפר את כישורי העריכה שלכם. כך תוכלו לגלות את הבעיות והשגיאות שאולי לא שמתם לב אליהן – ולשכלל את היכולות שלכם לפעם הבאה.

5. בניגוד לבנק הרגיל שלכם, בבנק השעות שלנו יש אינסוף אפשרויות.

בלי לשים לב – העבודה של כל אחד מכם מייצרת שורה ארוכה של טקסטים בחתימתכם: מיילים ללקוחות או לקולגות, מכתבים, חומרים שיווקיים, קורות חיים, טקסטים לאתר האינטרנט, פוסטים לרשתות החברתיות ועוד. עורך מקצועי יידע לתת לכל אחד מהטקסטים האלה את הטאצ' הנכון והמיוחד שיהפוך אותו למושלם.

6. בתכל'ס, נחסוך לכם הרבה זמן וכסף.

כמה זמן אתם משקיעים בכל טקסט שאתם מכינים? קוראים אותו שוב ושוב, משנים כאן מילה ושם מילה. מוחקים ומתחילים הכול מחדש. למה לשבור את הראש ולבזבז זמן (והרי זמן זה כסף)? תכתבו מה שאתם רוצים ושגרו אלינו. אנחנו כבר נהפוך את הטוב למושלם, בזמן שאתם כבר עובדים על הטקסט הבא שלכם.

7. אנחנו משאירים לך את המחמאות

תמיד נהיה מאחורי הקלעים, הסוד הקטן והמקצועי שלך. אחרי שתפרסם את המאמר המיועד, תשלח את המכתב למנכ"ל או תציג את המצגת שלך – אנחנו מאמינים שישימו לב לכך שמדובר במוצר מקצועי ומהודק. אתם תקבלו את כל המחמאות, ותוכלו להשיב שסתם שרבטתם משהו וזה לא כזה ביג דיל. אנחנו רק מבקשים שתספרו לנו במייל שהיה מוצלח, ושאתם מבקשים להגדיל את בנק שעות העריכה שלכם.

8. למה זה כל כך יקר?!

האמת היא שהמוצר שאנחנו מציעים בכלל לא יקר. תחשבו על שעת ייעוץ מעורך דין, ממנהל חשבונות או ממומחה בתחום אחר. רובם יקרים יותר. אנשי המקצוע שיטפלו בטקסטים שלכם הם מהטובים בישראל ויקדישו כל דקה מבנק השעות שלכם אך ורק בשיפור והידוק הטקסטים שלכם במינימום זמן ומקסימום תוצאות. במידה ונדרשים תיקונים מעטים, כל שעה שרכשתם תשמש ליותר טקסטים. במידה ונדרשים תיקונים רבים, ייתכן ויידרשו מספר שעות אך זכרו כי אנחנו כאן לייצר עבורכם טקסט מושלם.

9. למה לקנות חבילה נוספת?

קודם כל, אם נהניתם מהשירותים שלנו בעשר השעות הראשונות – אין סיבה שגם המשך הדרך המשותפת לא יהיה מוצלח ומקצועי באותה המידע. מעבר לכך, במידה ונגדיר זאת כמטרה משותפת – העורכים שלנו גם ייצרו לכם שפה ייחודית לכם, כזאת שתייחד אתכם ותלווה אתכם בכל המוצרים שייצאו מהחברה שלכם או מכם ושבמסגרת העבודה המשותפת יתגבשו ויקבלו צורה ואופי.

10. כי באמת אכפת לנו מכם.

מרגע שחתמנו על החוזה המשותף, אתם לא עוד לקוחות אלא שותפים שלנו לדרך. כדי לערוך את הטקסטים שלכם ולהפוך אותם לטובים ביותר אנחנו נחקור אתכם לעומק, נבין את ה-DNA שלכם ונהפוך להיות חלק בלתי נפרד מהחברה שלכם. ההצלחה שלכם היא ההצלחה שלנו (ולהיפך).

רוצים לדבר איתנו ולשאול שאלות? צרו קשר

The post בואו נדבר דוגרי: למה אתם בכלל צריכים עורך? appeared first on Publishares.

אני יודע, אתם בטח סופר-מזדהים עם המשפטים האלה. בין אם אתם עובדים בתאגיד ענק ובין אם בחברה בינונית או אפילו קטנה – תוכן בינוני הוא מחלה קשה ממנה סובלים מרבית הארגונים.

רבים מחפשים את הפתרון בדמות "כותב תוכן" כזה או אחר, או סתם מבקשים מאחד העובדים "לעבור על הטקסטים". התוצאה, במקרים רבים, לא מספקת בלשון המעטה.

מה שלא הרבה אנשים יודעים הוא שלפתרון שהם מחפשים יש שם: "עורך". בטח שמעתם את המילה הזו לא מעט פעמים, אבל לא ממש הבנתם: מה בעצם עושה עורך?

בקצרה: עורך טוב הוא קוסם. הוא יודע לקחת כל תוכן בינוני, ללוש אותו כמו בצק, להפיח בו רוח חיים ולהוציא תחתיו סיפור טוב יותר, קל להבנה ומעניין פי כמה.

כמי ששימש כעורך בכלי תקשורת גדולים (בין השאר ידיעות אחרונות ומעריב), אגלה לכם סוד שמור היטב: העורך הוא הרבה יותר חשוב מכל כותב, מוכשר ככל שיהיה. בעיתונות, למשל, מקבלי ההחלטות האמיתיים הם העורכים ולא הכתבים.

כתבים אמנם מביאים את החומר, מראיינים בשטח וכו', אבל מי שאחראי על המוצר הסופי שהקורא רואה – משלב ההחלטה על מה ייכנס לעיתון ועד שיכתוב הטקסטים ואריזתם לקוראים – הוא העורך. לכן האנשים החשובים בתקשורת הם "עורך ידיעות אחרונות", "עורך וואלה", "עורך חדשות 12" וכל היתר.

אם נקביל זאת לעולם הבנייה, אז עורכים הם האדריכלים – וכתבים הם קבלני הביצוע.

ולמה אני מספר לכם את כל זה? משום שאנחנו בפבלישרז – סוכנות תוכן שמורכבת מעורכי עיתונות בכירים לשעבר בתקשורת – השקנו לאחרונה שירות חדש שנועד לפתור את מרבית בעיות התוכן הקיימות בחברות וארגונים: שירותי עריכת טקסטים לפי שעה.

מה שאנחנו מציעים ללקוחות הוא פשוט: קנו מאיתנו בנק שעות עריכה, וקבלו לשירותכם עורכי עיתונות מעולים – כולם בוגרי כלי התקשורת הגדולים בישראל ובהם מאקו, וואלה, ידיעות אחרונות ועוד. כשעבדנו בתקשורת, ערכנו את התכנים שכולכם צורכים ביומיום באתרים הגדולים בישראל. עכשיו אנחנו נעניק את אותם השירותים וברמה הגבוהה ביותר – לתכנים הארגוניים שלכם.

אז מה העורכים שלנו יעשו בשבילכם?

את כל מה שאין לכם זמן, כוח ויכולת לעשות בעצמכם כדי לשפר את רמת התוכן בארגון שלכם.

מה למשל?

נערוך ונשדרג כתבות ומאמרים בבלוג החברה; טקסטים שיווקיים באתר ("אודות", "המוצרים/שירותים שלנו" וכו'); מצגות פנימיות ומצגות ללקוחות או ספקים; מיילים חשובים; תוכן פנים ארגוני; מיתוג מעסיק; ניוזלטרים; דוחות מכל הסוגים; עמודי נחיתה; עמודי רישום; עמודי איסוף לידים באתרי אינטרנט; טורי אורח להפצה למערכות תקשורת; תמלול סרטונים ועריכת אייטמים מתוכן וידאו. בקיצור הכל.

ואם אתם סתם צריכים ייעוץ בנושא תוכן?

גם זה יכול להיכלל בבנק השעות: ייעוץ תוכן לפי שעה וליווי תוכן בהקמה של אתרים.

באילו שפות אנחנו עובדים?

שירותי העריכה שלנו מוצעים בשפות עברית ואנגלית.

רוצים לקבל חוות דעת של העורכים שלנו על התכנים שלכם (ללא עלות)? צרו קשר

The post תוכן בינוני הוא מחלה קשה, והפתרון הוא לא מה שאתם חושבים appeared first on Publishares.

האפליקציה היא גרסה מותאמת לילדים של יוטיוב, ובה תכנים ייעודים לפעוטות, כמו סרטים מצוירים, תוכניות מהחינוכית, שירים לקטנטנים, סרטונים של כוכבי ילדים ועוד. 

האפליקציה גם מציעה אפשרויות להורים להגביל זמן מסך ואמורה למנוע חשיפה לתוכן בוטה, מיני, בעייתי או פרסומות אגרסיביות. האזינו לשיחה שלי עם אבי משולם ורועי כ״ץ ברדיו תל אביב. 

The post יוטיוב קידס: הילד החדש בשכונה יכול להיות חבר שלכם? appeared first on Publishares.

ארבעת המנכ"לים של אפל, פייסבוק, גוגל ואמזון נמצאים בדרך כלל בשליטה. הם מחליטים איך, מתי ולמי להתראיין כדי לדבר לקהל הצרכנים שלהם – מיליארדי אנשים סביב העולם. כשהם לא מתראיינים, הם מקיימים אירוע גדול סביב השקת מוצר, וזוכים מיד להתגייסות של כל כלי התקשורת שממהרים להעביר אותם בשידור חי. בזוס, אגב, הפך בעשור הקודם גם לבעלים של הוושינגטון פוסט – אחד העיתונים החשובים בעולם. הכי הון-עיתון שיש. 

והנה אחרי שנים של שליטה אבסולוטית במיקרופון, נדרשו הארבעה לספק תשובות לציבור. הכל בשידור חי, בלי טקסטים כתובים וכשהם לא שולטים בנרטיב. זה כמובן לא עצר אותם מלנסות ולדחוף מסרים שיווקיים על כמה המוצר שלהם נפלא, וכמה אינספור הלקוחות שלהם מרוצים – כאילו היה מדובר בתגובה לפרסום שלילי בעיתון. אלא שבניגוד לפרקטיקה החד-צדדית ההיא, כאן היה מי שדאג להשתיק אותם ולפסוק בבוטות "תשובת כן או לא תספיק". במקרים אחרים המראיינים פסקו ״בעיניי זה מאוד לא תחרותי״, ולא טרחו לקבל את תגובתם לפני שהעבירו את רשות הדיבור לחבריהם. כל שנשאר למנכ״לים הבכירים היה לשתוק או להגיב בנימוס "בכל הכבוד הראוי, אני לא מסכים עם האפיון של הדברים". 

האירוע הזה לא היה כנס עיתונאי או משדר חדשותי בערוץ טלוויזיה מוביל. המראיינים לא היו מגישי טלוויזיה מנוסים או כתבי כלכלה וטכנולוגיה. הוא התרחש בוועדת המשנה לענייני הגבלים עסקיים של בית המחוקקים בארה״ב, ומציגי השאלות היו חברי קונגרס. אם במקרים קודמים אלו היו האנשים ששואלים שאלות בסיסיות כמו ״איך פייסבוק מרוויחה כסף״, הפעם ניכר שחברי הוועדה הגיעו מוכנים. הם קראו דיווחים חדשותיים מהעשור האחרון, השיגו מסמכים פנימיים, שוחחו עם עובדים בעבר ובהווה בחברות ועם עדים נוספים, ואפילו קיימו שיחות מקדימות עם המנכ"לים עצמם.  

במשך יותר מחמש שעות צלבו חברי קונגרס משני צדי המפה הפוליטית את המנכ״לים בעזרת שאלות מצוינות (ברובן). כללי המעמד הגדירו את בזוס, צוקרברג, פיצ׳אי וקוק כ״עדים״, והשיחה הייתה חקירה של ממש. כשהם ישובים במשרדיהם ומדברים עם הנבחרים באמצעות שיחת וידאו, נראו המנכ״לים אובדי עצות לעתים, מגמגמים או אפילו מודים שהם לא מושלמים ועושים טעויות.  

עיקר הדיון נסב סביב תחרותיות. אמזון, למשל, משחקת משחק כפול שבו היא מציעה מוצרים מתוצרתה, אבל מהווה גם פלטפורמה למשווקים אחרים. במחי קליק היא יכולה לזהות מוצר שהביקוש אליו נמצא בצמיחה, לשבור את השוק ולהציע מחירים אטרקטיביים יותר או משלוח מהיר יותר – ולחסל בכך את מתחריה. לא מדובר באיום תיאורטי, אמזון עשתה את הדברים האלה בפועל. על פי דיווחים שעלו בדיון, כך בדיוק חוסלה חברה לשיווק מוצרים לתינוקות.  

אפל עובדת באופן דומה בשוק האפליקציות. היא קובעת חד צדדית שהעמלה שלה על אפליקציות היא 30 אחוז, ושומרת לעצמה את האפשרות לפתח אפליקציות משלה שמתחרות באלה שכבר בחנות. בדיון הוצגה השיטה הזאת כאופן בו חוסלו אפליקציות לבקרת הורים (קוק ניסה להכחיש ולהסביר שמדובר בענייני פרטיות). גוגל שולטת במה נראה בתוצאות החיפוש שלה, והודתה בדיון שהיא מבצעת התערבות ידנית (כשהחוק מחייב אותה). בדיון האשימו אותה גם בצנזורה לא הוגנת לסרטונים ביוטיוב. פייסבוק שולטת (בין השאר באשמתנו) בידיעות החדשותיות שאליהן אנחנו נחשפים, וגם הואשמה שחיסלה תחרות על ידי איסוף מידע מהטלפונים של כולנו (באמצעות סטארט–אפ ישראלי שרכשה). 

זה לא משנה אם אתם חושבים שארבע החברות הן עסקים מצליחים שמשתמשים בפרקטיקות הגונות בשביל לצמוח, או מנצלים את הכוח שלהם בשביל לדפוק מתחרים. אנחנו אזרחים בעולם שבו החברות הללו שולטות באינטרנט ובמידע שאנחנו נחשפים אליו. כמו האמרה המפורסמת: אם אנחנו לא משלמים, אז אנחנו המוצר שהחברות הללו מציעות למפרסמים שלהן.  

ככאלה, אנחנו צריכים לכל הפחות לדעת מה החברות עושות בדיוק. כל הדוגמאות הנ"ל היו ידועות קודם פחות או יותר. אבל לא תמיד קיבלנו עליהן תגובה ישירה של מקבלי ההחלטות. הם העדיפו להתחבא מאחורי תגובות של דוברים ויועצים. הפעם המנכ"לים נאלצו לנמק ולתרץ באופן ישיר את המעשים שלהם, בשידור חי, לעיני המצלמות והציבור. השידור הזה, אף על פי שנמשך לנצח, היה הראיון העיתונאי הטוב ביותר שנעשה עם המנכ"לים האלה בעשור האחרון. 

The post הראיון הטלוויזיוני הכי חשוב התקיים דווקא בקונגרס appeared first on Publishares.

היי, אהוד. 

"אחחחחייייייייייייייייייייי 

מה קורה" 

איך התחלת לעשות תוכן? מתי התחלת לכתוב וליצור? 

"כבר בתיכון כתבתי פה-ושם, כולל הצגות פורים בישיבה. אחרי הצבא (לוחם במגלן: הרבה לבנון, קצת אינתיפאדה ואז שוב לבנון במילואים) עשיתי תואר ראשון בתיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל-אביב, והתחלתי לגעת גם בבימוי וקצת משחק וכתיבה. בלימודים כתבתי שני מחזות קצרים: '18קודש' ו'שבת של שלום' על הגירוש מגוש קטיף. אחרי זה כתבתי מחזה באורך מלא בשם 'לשחרר את הבננה' שצוותא הפיקו. זאת הייתה קומדיה על גבריות. בין לבין הייתי מורה וערכתי את מדור יהדות ודעות בוואלה. אחרי זה הגעתי לדיגיטל של 'כאן', ושם בעצם למדנו ולימדנו את עצמנו תוך כדי תנועה לכתוב, לביים ולשחק דיגיטל". 

מה "כאן" עושים אחרת? איך הפכתם לתוכן הכי נצפה ביוטיוב בישראל? 

"אני מאמין שהבסיס האנושי שלנו הוא שונה ובגלל זה אנחנו שונים. אני לא מכיר עוד גוף תקשורת עם גיוון אנושי כזה של אנשי תוכן. זה יוצר את הייחודיות: מצד אחד יש הרבה קונפליקטים והרבה זוויות, ומצד שני המון פתיחות וחברות טובה". 

מה הסרטון הכי ויראלי שלך? 

"דתיים שלובים, והסרטון עם סטפן לגר". 

למה לדעתך הם הפכו לוויראליים כל כך? 

"הסרטון של הדתיים שלובים (שהגישה יחד איתי שחר גבע) עבד בגלל שלוש סיבות עיקריות: הוא נוגע במגזר מסוים, הוא קליל אז כיף לשתף אותו ולהגיב אליו, והסיבה השלישית היא שהוא מסקרן. יש פה הצצה לעולם סגור. 

"הסרטון של סטפן עבד כי הוא כתוב טוב וכי סטפן מופיע בו ובתפקיד שהוא ממש לא קלאסי שלו: מורה-פילוסוף. זאת הגנבה שחשבנו עליה. וכמובן הנושא מעורר הדיון – האם יש מוזיקה איכותית או לא? זה גורם לאנשים להגיב". 

ומה הסרטון שלך שאתה הכי אוהב? 

"יש שניים. סרטון לעבוד מהבית וגם ללמד את הילדים שעשיתי בזמן הקורונה וגם סרטון נאמן הקורונה. אני מאוד אוהב את הדמות של הבנאדם שבטוח שהוא מציל את העולם ושכולם מעריצים אותו. אלה טיפוסים שתמיד הצחיקו אותי וזאת דמות שאני עושה המון במשרד אצלנו סתם בשביל הצחוקים, ופתאום היא מקבלת סרטון שמצליח מאוד. אני גם חושב שיש פה אמירה מורכבת. הסרטון כביכול קליל אבל הוא נוגע בתופעה רחבה של שומרי הסף מטעם עצמם – אנשים שאין להם מושג מה באמת נכון ומה לא. זאת תופעה גלובלית". 

אתה מצטלם לא מעט עם הילדות שלך. 

"ברמה האישית והערכית אני הכי גאה בזה שהבנות שלי השתתפו איתי בכמה סרטונים. זה משהו שבחיים לא הייתי עושה לפני שהגעתי ל'כאן'. רציתי ליצור תוכן שדומה יותר ל'לואי', ולמרות שזה לא פשוט הצלחתי לעשות כמה דברים ויראליים. ראיתי שההומור הזה עובד". 

על איזה נושא לא תסכים לצלם סרטון? 

"לא עולים לי בראש תכנים שבהם לא אעסוק אף פעם, אבל אני לא אצלם סרטונים על דברים פרטיים שלי. רציתי לעשות סרטון על זה שאני מת להפסיק לעשן, וכתבתי טקסט עם הבנות שלי אבל פתאום הבנתי שאני לא רוצה שהבנות שלי ישתתפו בסרט שרואים בו את אבא שלהן מעשן. דרך אגב הפסקתי לעשן, בקטנה". 

באיזה סרטון לא הסכמת להשתתף? 

"אני סרבן חד–משמעי כשזה מגיע לסרטונים על יהדות, וכמעט לא מוכן לקחת בזה חלק. לא רציתי להיכנס לנישה של 'ההוא עם הכיפה שעושה סרטונים על יהדות'". 

אתה לא היחיד עם כיפה במערכת. 

"ממש לא. יש סמנכ"ל דתי, יש מגישים ועורכים דתיים, יש מהכל. זה לא ממש עניין. לקח לי שלוש שנים לעשות סרטון שקשור ליהדות: 'הדתיים השלובים', ובסוף הנושא שברחתי ממנו הוא הכי ויראלי". 

מה זה תוכן אפקטיבי? מתי אתה מרגיש שסרטון משפיע ומתי לא? 

"קודם כל רואים בכמות התגובות ובתוכן שלהן, זה מדד מעולה לאפקטיביות של סרטון. יש סרטונים מאוד כיפיים וחמודים שלא מייצרים הרבה תגובות כי הם אומרים את המובן מאליו. סרטון שנוגע במשהו רגשי או בקונפליקט יכול ליצור שרשרת תגובות. יש גם סרטונים שיכולים להזיז דברים, לדוגמה סרטון על מישהי עם מחלת רקע שבעקבותיו הרבה גולשים הגיבו שהם החליטו ללכת עם מסיכה". 

יש לך בפרופיל הפרטי בפייסבוק שתי תוכניות רשת קצרות בשם "אורחים במעלית" ו"איכזשכתזה גבר?". איך זה התחיל? 

"שלוש. יש גם את 'איכזשכתזאת אישה'". 

נכון, סליחה. איך זה התחיל? 

"זה התחיל באינסטגרם, בתור סטורי. נכנסתי יום אחד למעלית בעבודה ופגשתי את תומר שלפניק. בשביל הצחוקים הדלקתי את המצלמה והתחלתי לראיין אותו, לומר לו תודה שהוא הגיע לתוכנית שלי, ואז פתאום נכנסה שיר אייזיק וגם לה אמרתי ברוכה הבאה לתוכנית. זה היה בערך 40 שניות של סטורי ופתאום קיבלתי מלא תגובות. התחלתי לעשות את זה עם עוד אנשים וגם המצאתי את השיר 'אני לא מאמין את מי אני רואה פה' וזה התחיל לתפוס. אנשים עשו לזה קאברים, זה היה חמוד מאוד. זה פורמט פשוט שעובד רק על להרים למי שאני רואה. בוא נאמר שצילמתי שלוש עונות ב-10 דקות בערך. 

"אחרי שמיציתי את המעלית (בסופו של דבר אני רק מציג בנאדם ולא נותן לו לדבר) רציתי משהו אחר. ישבתי עם חברים בעבודה ואמרתי לחבר 'איך אתה כזה גבר?' ואז צילמתי אותנו. השאלה הזאת התחילה לתפוס בעבודה ויצא לי לצלם כבר את רוני קובן, גל אוחובסקי, אראל סגל, לוסי איוב, אורית נבון ועוד". 

מה התגובה הכי יפה שקיבלת על זה? 

"לפני כמה זמן מישהו שעוקב אחריי בפייסבוק אמר לי שהוא חושב שהקטע הכי חזק בסדרות האלה זה שהן באות רק להרים למרואיינים. הוא אמר בשיא הרצינות שיש פה בשורה. 'אתה רק מרים לאנשים ועף עליהם. האנרגיה החיובית עושה טוב לאנשים'. זה היה אמיתי". 

אתה מעלה את כל מה שאתה מצלם? 

"אני תמיד מבקש מהמצולם רשות, אף–פעם לא כופה את עצמי. אני מסביר שאני עושה משהו חמוד לאינסטגרם ואם הבנאדם לא אוהב את התוצאה אני מוחק. חוץ מאחת, כולם הסכימו וממש זרמו. בסרטון יש ווייב כאילו נחתתי משום–מקום". 

מי המרואיין הכי טוב שהיה לך עד היום? 

"היו כמה. אראל סגל היה מעולה ואורית נבון מצחיקה מאוד". 

מה תורם יותר לוויראליות לדעתך: התוכן של הסרטון או הפורמט/האריזה? 

"התוכן תמיד חשוב יותר. אין מה לעשות, אם התוכן לא טוב, לא מעניין או לא מרגש – אז רק הפקה ממש גדולה יכולה אולי להציל את המצב. בדיגיטל צריך להיות לוחם גרילה כי אין תקציב לדברים גדולים". 

מה החלום שלך ליצור, בעולם ללא מגבלה תקציבית? 

"בשנים האחרונות התחלתי לכתוב במקביל שלוש סדרות (קומיות ומתח), אבל פתאום החיים הגיעו ואיתם חוסר הזמן. אני רוצה גם לשחק בסדרות וסרטים ולפתח לפחות שתי סדרות משלי. בדיגיטל הייתי רוצה להגיש תוכנית לילה שאוספת את כל השבורים ולעשות איתם דברים משוגעים. שיהיה גם פוליטי וחברתי אבל יילך לכל הכיוונים". 

איך התוכן הישראלי ביחס לחו"ל? מה עובד פה שלא יעבוד שם ולהיפך? 

"התוכן שבדרך כלל עובד הוא זה שפונה למכנה משותף רחב כמה שיותר. אם נעשה בישראל תוכן על הצבא זה יתקבל אחרת לעומת שבדיה או פינלנד. הפוליטיקלי קורקט מאוד חזק בארץ ובעיקר בדיגיטל. יש המון קבוצות, מגזרים, מגדרים ואג'נדות שממש אסור להעביר עליהן ביקורת כלשהי. לא בהומור ולא בדרך אחרת. קבוצות שאם רק תעז להוציא תוכן שקצת מבקר אותן, תסתכן בעליהום מטורף ולפעמים אלים מאוד, כזה שיגרום לך לא לרצות לגעת בהן יותר. דווקא בזה אנחנו מאוד דומים לארה"ב. לי אישית זה קשה כי אני חושב שמותר וצריך לבקר וגם לצחוק על הכל ועל כולם, כמובן לא בצורה של שנאה או זלזול". 

מי הכי מצחיק אותך בעולם? 

"עמיחי פרידמן. בן דוד שלי. הרבה מההומור שלי פיתחתי יחד איתו. אבל אם אתה מחפש מישהו מוכר אז לואי סי.קיי". 

The post "בדיגיטל צריך להיות לוחם גרילה" appeared first on Publishares.

גיא אורדיבר (צילום עצמי)

היי, גיא. 

מאוד מקורי. 

איך התחלת לעשות תוכן? 

הייתי סטודנט בתואר שלא אהבתי (פסיכולוגיה), וחיפשתי עניין בחיים. אז התחלתי לכתוב סטטוסים הומוריסטיים בפייסבוק בשביל הכיף.  

מה משך אותך לעולם הזה? 

ליצור זה צורך אצלי. וודי אלן אמר פעם "כמו שצייר צריך לצייר, אני צריך ליצור סרטים", אז מה שאני צריך זה לכתוב בדיחות על השיער של ביבי.  

אתה מתייחס לכל סטטוס כ"מוצר תוכן"? איפה עובר הגבול בין תוכן ללא-תוכן? 

לפוסטים האישיים שלי אני לא מתייחס כמוצרים. אבל גם אם תכתוב נקודה ותעלה את זה כסטטוס ומישהו יקרא, זה בעיניי תוכן.  

אתה מעלה כל יום לא מעט פוסטים בפרופיל האישי שלך, וגם מוחק מדי פעם. מה מושך אותך בזה? הפרסום? התגובות? 

המניע שלי הוא שילוב של הצורך החזק שלי לבטא את עצמי, יחד עם האתגר שבפיצוח. כשיש נושא חם שאתה רואה שמתחילים לצחוק עליו, בא לך להצטרף ולהביא איזשהו פיצוח מזווית שלא חשבו עליה. אני רואה את זה כחידות שדי התמכרתי לאתגר שבלפתור אותן. וחוץ מזה אני זונת לייקים. 

מה זה תוכן אפקטיבי? 

לתפיסתי זה תוכן שמספר סיפור, שתופס אותך ללא מגננות וגורם לך להתחבר אליו.  

מה התוכן שהיית שותף ביצירתו ואתה הכי גאה בו? 

התוכן שאני הכי גאה בו דווקא לא היה במסגרת העבודה. יש איזה מישהי שיש לה עסק לכלבים זעירים גזעיים. יש מאחורי העסק שלה כל מיני סיפורים בתחום האפור של האתיקה ואני די מתנגד לתעשייה ההרבעות בכלליות. פעם אחת היא פרסמה שהיא מגרילה כלב גזעי למי שישתף את הפוסט שלה. אז התחלתי להטריל אותה והעליתי פוסט שכתבתי בו שאני מגריל אותה למי שמשתף את הפוסט. מהר מאוד זה הפך למלחמת רשת וחסמו אותי ואת הפוסטים שלי, כי היא החזיקה צבא של מגיבים, אבל אני מרגיש שהצלחתי להעביר מסר חשוב לאלפי אנשים: תאמצו כלבים. 

ובעבודה? 

אני הכי גאה בקמפיין שעשינו בעירייה עכשיו לתמיכה בעסקים בעקבות הקורונה. התעקשתי שניקח את יורם לס כפרזנטור בסרטון הראשון, אפילו סגרתי אותו בעצמי וכתבתי את התסריט והסרטון עבד מדהים עם חשיפה מטורפת. אני גאה בזה בגלל שהצלחתי לזהות את הפוטנציאל בזמן, בדיוק כשהשם שלו חם אבל לפני שהוא יגיד לנו לא. 

מה החלום שלך, בעולם ללא מגבלה תקציבית? 

הפנטזיה שלי היא בכלל לכתוב סדרה ולשחק בה. אבל אם נישאר בעולמות הפרסום – אני מאוד אוהב לקחת דברים גדולים ו"לקלקל" אותם. כלומר אם הייתי יכול לעשות פרסומת לאיזה בושם מפורסם עם איזו דוגמנית בינלאומית ולצחוק על הז'אנר של פרסומות לבשמים וגם קצת לצחוק על הדוגמנית – הייתי מאוד גאה. 

בעיריית ת"א הייתי מתמקד בתושבים, יוצר תכנים שמתמקדים בהם ובעולמות שלהם. שם את האנשים והסיפורים שלהם בחזית. כרגע אין לי זמן לזה אבל אולי מתישהו. בפנטזיה הייתי עושה סרט טבע על שליחים של אוכל בתל אביב-יפו. 

איך התוכן הישראלי ביחס לחו"ל? מה עובד פה שלא יעבוד שם ולהיפך? 

ממה שראיתי אנחנו לא רעים, אבל אנחנו עדיין מדינה גזענית שמשתמשת בסטראוטיפים שלא היו עוברים בחו"ל בחיים. מצד שני למשל בארצות הברית יש תחושה שמשתמשים הרבה ברגש, וכשפה ניסו לעשות קמפיינים רגשניים על הקורונה אנשים הגיבו בזעם על ניצול. אנחנו ציניים מדי בשביל זה. 

איזה שינויים חיוביים עבר עולם התוכן בישראל? 

יש היום הבנה עמוקה יותר של תוכן ברשתות החברתיות. בפרסומות בטלוויזיה המוצר נמצא במרכז רוב הזמן. היום ברשתות החברתיות הדגש הוא על לספר סיפור שיגרום לאנשים קודם כל להתחבר ולהזדהות, ורק אחר כך משלבים את המוצר. 

למי היית רוצה לפרגן? מי עושה תוכן טוב בעיניך? 

משרד הפרסום "דיבור" עושה אחלה עבודה. הם בדיוק פרסמו לפני כמה ימים סרטון למען האגודה במלחמה בסרטן ששבר את הרשת ובצדק. תוכן משעשע שעל הדרך מעביר את המסר.  

מי מצחיק אותך? 

לארי דייויד הורג אותי. 

The post "כשיש נושא חם שמתחילים לצחוק עליו, בא לי להצטרף ולהביא פיצוח מזווית שלא חשבו עליה" appeared first on Publishares.

אם התגובה המיידית שלכם היא ש"בכנות יקירי, ממש לא אכפת לי", דעו לכם שזה לא התחיל או ייגמר בסרט הזה. בקרוב נשמע על עוד ועוד סרטים וסדרות מהעבר שיוכרזו פתאום כגזעניים או לא מתאימים לתקופה. הללו יוצנעו, ייגנזו ו/או ייערכו מחדש, ופשוט לא יהיה לנו איך לצפות בגרסה המקורית שלהם. גם לא בהקשר היסטורי. גם לא בשביל לקיים דיון על תרבות, גזענות ורוח הזמן.

לפני מספר שבועות השמעתי לבת שלי את הפסקול של ״אלאדין״. המקורי כמובן, לא הזוועה הזו עם וויל סמית'. ומספוטיפיי כמובן, כי למי יש דיסקים בכלל או איפה לנגן אותם? מה אנחנו, איכרים?

בשיר הפותח, Arabian Nights, הרוכל שרוכב על גמל מספר שהוא בא ממקום שבו מבתרים את אוזניך אם לא אוהבים את הפרצוף שלך. ״זה ברברי, אבל היי, זה הבית״. ככה זכרתי את זה, וזה היה לי משונה כבר אז. בגירסה בסופטיפיי שמעתי ״במקום שטוח ואדיר, איפה שהחום עצום״ – ומיד אחר כך האמירה על הברבריות. כל עניין ביתור האוזניים נעלם כלא היה.

במקרה הזה, גם לא היה צריך לחכות עשרות שנים בשביל שרוח הזמן תשנתה. ממש מיד לאחר יציאת הסרט ב-1993 היה זעם של הקהילה הערבית בארצות הברית על הגזענות המזעזעת, והמילים הוחלפו למשהו עדין הרבה יותר שמדבר על החום המדברי.

היצירות שהאדירו עבדות ותקיפות מיניות

המקום בו ״חלף עם הרוח״ ו״אלאדין״ נפגשים הוא קרב תרבות עצום שמגיע בימים אלה לשיא. רק בשבוע האחרון התבשרנו שנטפליקס הסירה פרק מתוך ״פילדלפיה זורחת״ בו נראות שתי דמויות בבלאקפייס (כינוי למצב בו שחקן לבן צובע את פניו בשחור כדי לגלם אדם שחור). במקביל הסירה רשת BBC משירות הסטרימינג שלה פרק מתוך הקומדיה הפולחנית ״המלון של פולטי״, בו רב סרן גוואן משתמש שוב ושוב באמירות גזעניות, ובהן המילה הזו שמתחילה ב-N.

כשמביטים בתופעה הזו מהצד, קל להזדהות עם הכעס והתסכול. ״חלף עם הרוח״ (שהיה למעשה תשובה ל״אוהל הדוד תום״, רב-מכר שנכתב מנקודת מבטם של עבדים שחורים בדרום) הציג תמונה ורודה ומנרמלת של מדינות הדרום משעבדות העבדים של אמריקה. סרטים כמו ״הולדתה של אומה״ הנציחו שחורים כברברים אלימים ואנסים, שהניצחון עליהם היה חלק מסיפור הקמתה של ארה״ב. "שירת הדרום״ של דיסני (שמאז הספיקה כבר לגנוז אותו) הופך את השגרה של עבדות למחזמר שמח וטוב-לב. מדוע שצעירים יצפו בתכנים הללו ויספגו מסרים גזעניים ואלימים שאין להם עוד מקום בשנת 2020?

אלא שמנגד, נדמה כי הגבולות של המגמה החשובה הזו אינם ברורים עדיין – והיא בקלות יכולה להפוך משפויה למוגזמת.

אוהבים את ״חברים״? זה המקום להזכיר שמדובר בסדרה שבה צ׳נדלר כופה נשיקה על אישה כדי לזייף תמונת חתונה, או שבה שתי דמויות חוגגות את העובדה שהן יכולות לצרוך פורנו בחינם – וכולם מסביב סבבה עם שני האירועים הללו (ועוד שלל אירועים פוגעניים). מרתה קאופמן, יוצרת הסדרה, התנצלה השבוע על היצירה שלה. אבל לא על האירועים הללו, אלא על כך שלא פעלה לקדם קולות של שחורים, בקאסט, בצוות הכותבים ובצוות ההפקה.

מה לגבי ״איך פגשתי את אמא״, שבה בארני סטינטון מואדר על היותו רודף ומנצל נשים? והאם באמת שווה להשאיר את ״מד מן״ באוויר כדי לאשרר את מה ששוביניסטים חושבים על נשים, או שצריך להכיר בכך שמדובר בדרמה שמבוססות על נורמות פסולות מפעם?

לצרף שקופית ולסמן וי

חברות הטכנולוגיה והטלוויזיה יושבות היום על אוצר של ממש: הארכיון התרבותי שלנו. אם בעבר אולפנים נדרשו לאסוף עותקים פיזיים ולהוציא מהדורות חדשות כדי לערוך בהם תיקונים, כיום הן יכולות, בלחיצת כפתור, לחתוך, לשנות, למסגר ולערוך (או סתם להעלים) תכנים מכל סיבה שהיא – לפי האינטרסים הכלכליים שלהן.

האם קיימת דרך האמצע – שגם תאפשר לשמר תכנים חשובים וגם להעצים את רוח התקופה ולהיאבק בגזענות? אחד הפתרונות שבהם דוגלים כיום ראשי התעשייה הוא הוספה של כתוביות הסבר, כמו במקרה של ״חלף עם הרוח״. הזמנים, כך נטען, היו אחרים ולכן ראוי לבחון אותם ככאלה.

אלא שלאורך זמן אני מעריך שהטקטיקה הזאת פשוט לא תחזיק מעמד, שכן המציאות מורכבת מדי בשביל פתרונות אצבע. להשאיר באוויר תוכן בעייתי וסתם לכתוב הסתייגות בשביל לסמן וי, לא תמיד יוציא את כולם מרוצים. יהיו קהלים שפשוט ילחצו חזק מדי עד שהכל יימחק.

לכאורה יש דמוקרטיזיציה של האמנות. כל מי שסרט מפריע לו, או מי שהורדה של סרט מפריעה לו, יכול לתת דירוג נמוך, לצעוק בטוויטר או להחרים אולפנים ושירותיי סטרימינג. הבעיה היא שהאולפנים פשוט יקשיבו למי שקולני יותר באותה נקודה בזמן, ולא תמיד מי שצועק חזק יותר הוא הצודק.

The post הגזענות לא תחלוף עם הרוח appeared first on Publishares.