בסוף השבוע האחרון, יצא לבתי הקולנוע בארה״ב "Roadrunner" – סרט תיעודי על אנתוני בורדיין, שף ומגיש טלוויזיה ידוע, שמת לפני כשלוש שנים.

כמו בכמעט כל סרט תיעודי, גם ב-״Roadrunner״ שולבו הקלטות ארכיון של מושא הסרט, שנלקחו מהופעותיו בטלוויזיה, ברדיו, בפודקאסטים וגם בספרים שהקריא. אבל בסרט הושמעו גם כמה ציטוטים בקולו של בורדיין, שבמקור רק נכתבו כטקסט ולא הוקלטו בקולו.

במאי הסרט, מורגן נוויל, אישר את מה שאפשר לנחש בקלות. הוא השתמש ב-AI כדי לסנתז את הקול של בורדיין באמצעות 10 שעות מתוך ההקלטות האחרות שלימדו את המחשב איך בורדיין מדבר. נוויל מספר שעבר ארבע חברות שמייצרות קולות כאלה, עד שהגיע לתוצאה הרצויה.

נוויל אומר עוד שמדובר בפחות מ-60 שניות בכל הסרט, שביקש כמובן את אישור העזבון של בורדיין ושל הסוכן שלו, וטען שהם אמרו ש"בורדיין היה קול עם זה, לו היה נשאל". אבל אלמנתו של בורדיין, אוטביה, מיהרה להכחיש שנתנה אישור כזה, ויש צופים ומבקרים שטוענים שרומו.

מנגד, סרטים דוקומנטריים מתבססים לא מעט על שחזורים, המחזות של אירועים שקרו באמת, אילוסטרציות ושיפוץ חומר גלם באיכות נמוכה או חלקי בשביל להביא את התוכן שלו לסרטון. אפשר להשתמש גם בשחקן/חקיין/קריין בשביל להקריא ציטוטים של אדם שכבר אי אפשר להקליט אותו.

האם שימוש בציטוטים שאין מחלוקת שהם של הגיבור, בקול שהוא טכנית שלו (פשוט נתפר על ידי מחשב) – הוא שקר? האם לכל הפחות הייתה צריכה להיות כתוביות שאומרת שמדובר בשחזור?

The post הקול מזויף appeared first on Publishares.

Its the perfect app for kids who like Youtube, It provides them with child friendly content. תוכניות מהחינוכית, שירים לקטנטנים, סרטונים של כוכבי ילדים ועוד. 

האפליקציה גם מציעה אפשרויות להורים להגביל זמן מסך ואמורה למנוע חשיפה לתוכן בוטה, מיני, בעייתי או פרסומות אגרסיביות. האזינו לשיחה שלי עם אבי משולם ורועי כ״ץ ברדיו תל אביב. 

The post יוטיוב קידס: הילד החדש בשכונה יכול להיות חבר שלכם? appeared first on Publishares.

ארבעת המנכ"לים של אפל, פייסבוק, גוגל ואמזון נמצאים בדרך כלל בשליטה. הם מחליטים איך, מתי ולמי להתראיין כדי לדבר לקהל הצרכנים שלהם – מיליארדי אנשים סביב העולם. כשהם לא מתראיינים, הם מקיימים אירוע גדול סביב השקת מוצר, וזוכים מיד להתגייסות של כל כלי התקשורת שממהרים להעביר אותם בשידור חי. בזוס, אגב, הפך בעשור הקודם גם לבעלים של הוושינגטון פוסט – אחד העיתונים החשובים בעולם. הכי הון-עיתון שיש. 

והנה אחרי שנים של שליטה אבסולוטית במיקרופון, נדרשו הארבעה לספק תשובות לציבור. הכל בשידור חי, בלי טקסטים כתובים וכשהם לא שולטים בנרטיב. זה כמובן לא עצר אותם מלנסות ולדחוף מסרים שיווקיים על כמה המוצר שלהם נפלא, וכמה אינספור הלקוחות שלהם מרוצים – כאילו היה מדובר בתגובה לפרסום שלילי בעיתון. אלא שבניגוד לפרקטיקה החד-צדדית ההיא, כאן היה מי שדאג להשתיק אותם ולפסוק בבוטות "תשובת כן או לא תספיק". במקרים אחרים המראיינים פסקו ״בעיניי זה מאוד לא תחרותי״, ולא טרחו לקבל את תגובתם לפני שהעבירו את רשות הדיבור לחבריהם. כל שנשאר למנכ״לים הבכירים היה לשתוק או להגיב בנימוס "בכל הכבוד הראוי, אני לא מסכים עם האפיון של הדברים". 

האירוע הזה לא היה כנס עיתונאי או משדר חדשותי בערוץ טלוויזיה מוביל. המראיינים לא היו מגישי טלוויזיה מנוסים או כתבי כלכלה וטכנולוגיה. הוא התרחש בוועדת המשנה לענייני הגבלים עסקיים של בית המחוקקים בארה״ב, ומציגי השאלות היו חברי קונגרס. אם במקרים קודמים אלו היו האנשים ששואלים שאלות בסיסיות כמו ״איך פייסבוק מרוויחה כסף״, הפעם ניכר שחברי הוועדה הגיעו מוכנים. הם קראו דיווחים חדשותיים מהעשור האחרון, השיגו מסמכים פנימיים, שוחחו עם עובדים בעבר ובהווה בחברות ועם עדים נוספים, ואפילו קיימו שיחות מקדימות עם המנכ"לים עצמם.  

במשך יותר מחמש שעות צלבו חברי קונגרס משני צדי המפה הפוליטית את המנכ״לים בעזרת שאלות מצוינות (ברובן). כללי המעמד הגדירו את בזוס, צוקרברג, פיצ׳אי וקוק כ״עדים״, והשיחה הייתה חקירה של ממש. כשהם ישובים במשרדיהם ומדברים עם הנבחרים באמצעות שיחת וידאו, נראו המנכ״לים אובדי עצות לעתים, מגמגמים או אפילו מודים שהם לא מושלמים ועושים טעויות.  

עיקר הדיון נסב סביב תחרותיות. אמזון, למשל, משחקת משחק כפול שבו היא מציעה מוצרים מתוצרתה, אבל מהווה גם פלטפורמה למשווקים אחרים. במחי קליק היא יכולה לזהות מוצר שהביקוש אליו נמצא בצמיחה, לשבור את השוק ולהציע מחירים אטרקטיביים יותר או משלוח מהיר יותר – ולחסל בכך את מתחריה. לא מדובר באיום תיאורטי, אמזון עשתה את הדברים האלה בפועל. על פי דיווחים שעלו בדיון, כך בדיוק חוסלה חברה לשיווק מוצרים לתינוקות.  

אפל עובדת באופן דומה בשוק האפליקציות. היא קובעת חד צדדית שהעמלה שלה על אפליקציות היא 30 אחוז, ושומרת לעצמה את האפשרות לפתח אפליקציות משלה שמתחרות באלה שכבר בחנות. בדיון הוצגה השיטה הזאת כאופן בו חוסלו אפליקציות לבקרת הורים (קוק ניסה להכחיש ולהסביר שמדובר בענייני פרטיות). גוגל שולטת במה נראה בתוצאות החיפוש שלה, והודתה בדיון שהיא מבצעת התערבות ידנית (כשהחוק מחייב אותה). בדיון האשימו אותה גם בצנזורה לא הוגנת לסרטונים ביוטיוב. פייסבוק שולטת (בין השאר באשמתנו) בידיעות החדשותיות שאליהן אנחנו נחשפים, וגם הואשמה שחיסלה תחרות על ידי איסוף מידע מהטלפונים של כולנו (באמצעות סטארט–אפ ישראלי שרכשה). 

זה לא משנה אם אתם חושבים שארבע החברות הן עסקים מצליחים שמשתמשים בפרקטיקות הגונות בשביל לצמוח, או מנצלים את הכוח שלהם בשביל לדפוק מתחרים. אנחנו אזרחים בעולם שבו החברות הללו שולטות באינטרנט ובמידע שאנחנו נחשפים אליו. כמו האמרה המפורסמת: אם אנחנו לא משלמים, אז אנחנו המוצר שהחברות הללו מציעות למפרסמים שלהן.  

ככאלה, אנחנו צריכים לכל הפחות לדעת מה החברות עושות בדיוק. כל הדוגמאות הנ"ל היו ידועות קודם פחות או יותר. אבל לא תמיד קיבלנו עליהן תגובה ישירה של מקבלי ההחלטות. הם העדיפו להתחבא מאחורי תגובות של דוברים ויועצים. הפעם המנכ"לים נאלצו לנמק ולתרץ באופן ישיר את המעשים שלהם, בשידור חי, לעיני המצלמות והציבור. השידור הזה, אף על פי שנמשך לנצח, היה הראיון העיתונאי הטוב ביותר שנעשה עם המנכ"לים האלה בעשור האחרון. 

The post הראיון הטלוויזיוני הכי חשוב התקיים דווקא בקונגרס appeared first on Publishares.

אם התגובה המיידית שלכם היא ש"בכנות יקירי, ממש לא אכפת לי", דעו לכם שזה לא התחיל או ייגמר בסרט הזה. בקרוב נשמע על עוד ועוד סרטים וסדרות מהעבר שיוכרזו פתאום כגזעניים או לא מתאימים לתקופה. הללו יוצנעו, ייגנזו ו/או ייערכו מחדש, ופשוט לא יהיה לנו איך לצפות בגרסה המקורית שלהם. גם לא בהקשר היסטורי. גם לא בשביל לקיים דיון על תרבות, גזענות ורוח הזמן.

לפני מספר שבועות השמעתי לבת שלי את הפסקול של ״אלאדין״. המקורי כמובן, לא הזוועה הזו עם וויל סמית'. ומספוטיפיי כמובן, כי למי יש דיסקים בכלל או איפה לנגן אותם? מה אנחנו, איכרים?

בשיר הפותח, Arabian Nights, הרוכל שרוכב על גמל מספר שהוא בא ממקום שבו מבתרים את אוזניך אם לא אוהבים את הפרצוף שלך. ״זה ברברי, אבל היי, זה הבית״. ככה זכרתי את זה, וזה היה לי משונה כבר אז. בגירסה בסופטיפיי שמעתי ״במקום שטוח ואדיר, איפה שהחום עצום״ – ומיד אחר כך האמירה על הברבריות. כל עניין ביתור האוזניים נעלם כלא היה.

במקרה הזה, גם לא היה צריך לחכות עשרות שנים בשביל שרוח הזמן תשנתה. ממש מיד לאחר יציאת הסרט ב-1993 היה זעם של הקהילה הערבית בארצות הברית על הגזענות המזעזעת, והמילים הוחלפו למשהו עדין הרבה יותר שמדבר על החום המדברי.

היצירות שהאדירו עבדות ותקיפות מיניות

המקום בו ״חלף עם הרוח״ ו״אלאדין״ נפגשים הוא קרב תרבות עצום שמגיע בימים אלה לשיא. רק בשבוע האחרון התבשרנו שנטפליקס הסירה פרק מתוך ״פילדלפיה זורחת״ בו נראות שתי דמויות בבלאקפייס (כינוי למצב בו שחקן לבן צובע את פניו בשחור כדי לגלם אדם שחור). במקביל הסירה רשת BBC משירות הסטרימינג שלה פרק מתוך הקומדיה הפולחנית ״המלון של פולטי״, בו רב סרן גוואן משתמש שוב ושוב באמירות גזעניות, ובהן המילה הזו שמתחילה ב-N.

כשמביטים בתופעה הזו מהצד, קל להזדהות עם הכעס והתסכול. ״חלף עם הרוח״ (שהיה למעשה תשובה ל״אוהל הדוד תום״, רב-מכר שנכתב מנקודת מבטם של עבדים שחורים בדרום) הציג תמונה ורודה ומנרמלת של מדינות הדרום משעבדות העבדים של אמריקה. סרטים כמו ״הולדתה של אומה״ הנציחו שחורים כברברים אלימים ואנסים, שהניצחון עליהם היה חלק מסיפור הקמתה של ארה״ב. "שירת הדרום״ של דיסני (שמאז הספיקה כבר לגנוז אותו) הופך את השגרה של עבדות למחזמר שמח וטוב-לב. מדוע שצעירים יצפו בתכנים הללו ויספגו מסרים גזעניים ואלימים שאין להם עוד מקום בשנת 2020?

אלא שמנגד, נדמה כי הגבולות של המגמה החשובה הזו אינם ברורים עדיין – והיא בקלות יכולה להפוך משפויה למוגזמת.

אוהבים את ״חברים״? זה המקום להזכיר שמדובר בסדרה שבה צ׳נדלר כופה נשיקה על אישה כדי לזייף תמונת חתונה, או שבה שתי דמויות חוגגות את העובדה שהן יכולות לצרוך פורנו בחינם – וכולם מסביב סבבה עם שני האירועים הללו (ועוד שלל אירועים פוגעניים). מרתה קאופמן, יוצרת הסדרה, התנצלה השבוע על היצירה שלה. אבל לא על האירועים הללו, אלא על כך שלא פעלה לקדם קולות של שחורים, בקאסט, בצוות הכותבים ובצוות ההפקה.

מה לגבי ״איך פגשתי את אמא״, שבה בארני סטינטון מואדר על היותו רודף ומנצל נשים? והאם באמת שווה להשאיר את ״מד מן״ באוויר כדי לאשרר את מה ששוביניסטים חושבים על נשים, או שצריך להכיר בכך שמדובר בדרמה שמבוססות על נורמות פסולות מפעם?

לצרף שקופית ולסמן וי

חברות הטכנולוגיה והטלוויזיה יושבות היום על אוצר של ממש: הארכיון התרבותי שלנו. אם בעבר אולפנים נדרשו לאסוף עותקים פיזיים ולהוציא מהדורות חדשות כדי לערוך בהם תיקונים, כיום הן יכולות, בלחיצת כפתור, לחתוך, לשנות, למסגר ולערוך (או סתם להעלים) תכנים מכל סיבה שהיא – לפי האינטרסים הכלכליים שלהן.

האם קיימת דרך האמצע – שגם תאפשר לשמר תכנים חשובים וגם להעצים את רוח התקופה ולהיאבק בגזענות? אחד הפתרונות שבהם דוגלים כיום ראשי התעשייה הוא הוספה של כתוביות הסבר, כמו במקרה של ״חלף עם הרוח״. הזמנים, כך נטען, היו אחרים ולכן ראוי לבחון אותם ככאלה.

אלא שלאורך זמן אני מעריך שהטקטיקה הזאת פשוט לא תחזיק מעמד, שכן המציאות מורכבת מדי בשביל פתרונות אצבע. להשאיר באוויר תוכן בעייתי וסתם לכתוב הסתייגות בשביל לסמן וי, לא תמיד יוציא את כולם מרוצים. יהיו קהלים שפשוט ילחצו חזק מדי עד שהכל יימחק.

לכאורה יש דמוקרטיזיציה של האמנות. כל מי שסרט מפריע לו, או מי שהורדה של סרט מפריעה לו, יכול לתת דירוג נמוך, לצעוק בטוויטר או להחרים אולפנים ושירותיי סטרימינג. הבעיה היא שהאולפנים פשוט יקשיבו למי שקולני יותר באותה נקודה בזמן, ולא תמיד מי שצועק חזק יותר הוא הצודק.

The post הגזענות לא תחלוף עם הרוח appeared first on Publishares.