Racism: Its Not Gone With the Wind

חובבי קולנוע רבים בעולם עצרו את הנשימה השבוע, כששמעו שחברת HBO הסירה את הסרט הקאנוני ״חלף עם הרוח״ מהקטלוג שלה בגלל היחס שהוא מציג לשחורים. הנשימה חזרה עם ההסבר: הסרט יחזור עם סייג וכתוביות הסבר על "ההקשר ההיסטורי".

אם התגובה המיידית שלכם היא ש"בכנות יקירי, ממש לא אכפת לי", דעו לכם שזה לא התחיל או ייגמר בסרט הזה. בקרוב נשמע על עוד ועוד סרטים וסדרות מהעבר שיוכרזו פתאום כגזעניים או לא מתאימים לתקופה. הללו יוצנעו, ייגנזו ו/או ייערכו מחדש, ופשוט לא יהיה לנו איך לצפות בגרסה המקורית שלהם. גם לא בהקשר היסטורי. גם לא בשביל לקיים דיון על תרבות, גזענות ורוח הזמן.

לפני מספר שבועות השמעתי לבת שלי את הפסקול של ״אלאדין״. המקורי כמובן, לא הזוועה הזו עם וויל סמית'. ומספוטיפיי כמובן, כי למי יש דיסקים בכלל או איפה לנגן אותם? מה אנחנו, איכרים?

בשיר הפותח, Arabian Nights, הרוכל שרוכב על גמל מספר שהוא בא ממקום שבו מבתרים את אוזניך אם לא אוהבים את הפרצוף שלך. ״זה ברברי, אבל היי, זה הבית״. ככה זכרתי את זה, וזה היה לי משונה כבר אז. בגירסה בסופטיפיי שמעתי ״במקום שטוח ואדיר, איפה שהחום עצום״ – ומיד אחר כך האמירה על הברבריות. כל עניין ביתור האוזניים נעלם כלא היה.

במקרה הזה, גם לא היה צריך לחכות עשרות שנים בשביל שרוח הזמן תשנתה. ממש מיד לאחר יציאת הסרט ב-1993 היה זעם של הקהילה הערבית בארצות הברית על הגזענות המזעזעת, והמילים הוחלפו למשהו עדין הרבה יותר שמדבר על החום המדברי.

היצירות שהאדירו עבדות ותקיפות מיניות

המקום בו ״חלף עם הרוח״ ו״אלאדין״ נפגשים הוא קרב תרבות עצום שמגיע בימים אלה לשיא. רק בשבוע האחרון התבשרנו שנטפליקס הסירה פרק מתוך ״פילדלפיה זורחת״ בו נראות שתי דמויות בבלאקפייס (כינוי למצב בו שחקן לבן צובע את פניו בשחור כדי לגלם אדם שחור). במקביל הסירה רשת BBC משירות הסטרימינג שלה פרק מתוך הקומדיה הפולחנית ״המלון של פולטי״, בו רב סרן גוואן משתמש שוב ושוב באמירות גזעניות, ובהן המילה הזו שמתחילה ב-N.

כשמביטים בתופעה הזו מהצד, קל להזדהות עם הכעס והתסכול. ״חלף עם הרוח״ (שהיה למעשה תשובה ל״אוהל הדוד תום״, רב-מכר שנכתב מנקודת מבטם של עבדים שחורים בדרום) הציג תמונה ורודה ומנרמלת של מדינות הדרום משעבדות העבדים של אמריקה. סרטים כמו ״הולדתה של אומה״ הנציחו שחורים כברברים אלימים ואנסים, שהניצחון עליהם היה חלק מסיפור הקמתה של ארה״ב. "שירת הדרום״ של דיסני (שמאז הספיקה כבר לגנוז אותו) הופך את השגרה של עבדות למחזמר שמח וטוב-לב. מדוע שצעירים יצפו בתכנים הללו ויספגו מסרים גזעניים ואלימים שאין להם עוד מקום בשנת 2020?

אלא שמנגד, נדמה כי הגבולות של המגמה החשובה הזו אינם ברורים עדיין – והיא בקלות יכולה להפוך משפויה למוגזמת.

אוהבים את ״חברים״? זה המקום להזכיר שמדובר בסדרה שבה צ׳נדלר כופה נשיקה על אישה כדי לזייף תמונת חתונה, או שבה שתי דמויות חוגגות את העובדה שהן יכולות לצרוך פורנו בחינם – וכולם מסביב סבבה עם שני האירועים הללו (ועוד שלל אירועים פוגעניים). מרתה קאופמן, יוצרת הסדרה, התנצלה השבוע על היצירה שלה. אבל לא על האירועים הללו, אלא על כך שלא פעלה לקדם קולות של שחורים, בקאסט, בצוות הכותבים ובצוות ההפקה.

מה לגבי ״איך פגשתי את אמא״, שבה בארני סטינטון מואדר על היותו רודף ומנצל נשים? והאם באמת שווה להשאיר את ״מד מן״ באוויר כדי לאשרר את מה ששוביניסטים חושבים על נשים, או שצריך להכיר בכך שמדובר בדרמה שמבוססות על נורמות פסולות מפעם?

לצרף שקופית ולסמן וי

חברות הטכנולוגיה והטלוויזיה יושבות היום על אוצר של ממש: הארכיון התרבותי שלנו. אם בעבר אולפנים נדרשו לאסוף עותקים פיזיים ולהוציא מהדורות חדשות כדי לערוך בהם תיקונים, כיום הן יכולות, בלחיצת כפתור, לחתוך, לשנות, למסגר ולערוך (או סתם להעלים) תכנים מכל סיבה שהיא – לפי האינטרסים הכלכליים שלהן.

האם קיימת דרך האמצע – שגם תאפשר לשמר תכנים חשובים וגם להעצים את רוח התקופה ולהיאבק בגזענות? אחד הפתרונות שבהם דוגלים כיום ראשי התעשייה הוא הוספה של כתוביות הסבר, כמו במקרה של ״חלף עם הרוח״. הזמנים, כך נטען, היו אחרים ולכן ראוי לבחון אותם ככאלה.

אלא שלאורך זמן אני מעריך שהטקטיקה הזאת פשוט לא תחזיק מעמד, שכן המציאות מורכבת מדי בשביל פתרונות אצבע. להשאיר באוויר תוכן בעייתי וסתם לכתוב הסתייגות בשביל לסמן וי, לא תמיד יוציא את כולם מרוצים. יהיו קהלים שפשוט ילחצו חזק מדי עד שהכל יימחק.

לכאורה יש דמוקרטיזיציה של האמנות. כל מי שסרט מפריע לו, או מי שהורדה של סרט מפריעה לו, יכול לתת דירוג נמוך, לצעוק בטוויטר או להחרים אולפנים ושירותיי סטרימינג. הבעיה היא שהאולפנים פשוט יקשיבו למי שקולני יותר באותה נקודה בזמן, ולא תמיד מי שצועק חזק יותר הוא הצודק.