עליית הרובוטים: איך ייראה האתר האהוב עליכם בלי עורך אנושי מאחוריו?

לפני שבע שנים עבדתי כעורך ערוץ באחד מאתרי החדשות הגדולים בישראל. יום אחד קרא לי למשרדו העורך הראשי, והודיע לי בקול סמכותי: ״הגיע הזמן להתקדם״. עריכת ערוצים זה נחמד, הוא אמר, אבל זאת לא הליגה של הגדולים. הגיע הזמן שאצטרף לטובים באמת, אלה שיושבים במרכזו של האופן ספייס. קוראים להם ההומפייג׳יסטים, והם ״הפנים של האתר״. הוא שירבב גם מילים כמו ״אחריות״, ״קידום״ ו״יוקרה״ – ומיד השתכנעתי להצטרף לסיירת. 

עבודת ההומפייג׳, שער הכניסה לאתר, הציפה בפניי אתגרים חדשים לחלוטין: איך מוכרים סיפור מורכב בכותרת קצרה; איך בחירה של תמונה יכולה להשפיע על הקונטקסט; איך תמהיל נכון יכול לייצר שילוב בין המעניין לחשוב; איך מצליחים לתפוס את תשומת ליבם של גולשים שלא בהכרח מתעניינים בנושא של הכתבה; מה נכון לשעות שונות במהלך היום; וכך הלאה. הומפייג׳יסט טוב יודע לקרוא אייטם במהירות שיא, לתמצת אותו לשורת מכירה חדה ואטרקטיבית, לדעת מתי ואיפה לקדם אותו – וכל אלה בטווח זמן של שניות.  

בתחילת השבוע פרסם הגרדיאן הבריטי את ההחלטה של חברת מייקרוסופט העולמית להיפרד מעורכי עמוד הבית של אתר MSN – לטובת תוכנות עריכה מבוססת בינה מלאכותית. כ-80 עורכים שקראו, קיצרו, שיבצו ותיעדפו תוכן – ממש כמו שאני עשיתי – גילו ברגע אחד שהכישורים שלהם לא נדרשים עוד. במייקרוסופט האמינו שאם רובוטים יכול להפעיל פסי ייצור, להחליף קופאיות ולנהוג במכונית – הם יכולים גם לערוך אתר תוכן. 

אבל האם זה נכון? 

על פניו, עריכה רובוטית לא רק הגיונית אלא גם מתקיימת בפועל כבר תקופה ארוכה. עמודי בית רספונסיביים לומדים כבר כיום מה מעניין אותנו ומסדרים את הערוצים בהתאם. מערכות המלצות תוכן מתקדמות מציגות לנו עוד כתבות שדומות לאלו שכבר קראנו ואהבנו. וזה מבלי להזכיר את הפיד שלנו בפייסבוק ובאינטסגרם שמותאם להציף לנו רק עוד ממה שמעניין אותנו גם כך. לפי ההיגיון הזה, קל והגיוני לתכנת מערכת שתדע לזהות נושאים פופולריים, לסדר אותם בהתאם, לדייק אותן לכותרת עם מילות מפתח שנמצאו מועילות ועם תמונות אטקרטיביות. חיסכון בזמן ובכסף, מקסימום תמורה לגולש. נשמע חלומי. 

אלא שכאן נכנסת לתמונה חולשת הבינה. לכאורה, אין גבול למידת התחכום שבה ניתן לצייד רובוט. כמות המידע והמורכבות שנזין לתוכו יכולה להתבטא בניואנסים אינסופיים של טעם וחשיבות, של זמנים ועונות שנה, של קהלי יעד וכך הלאה. פה מגיע ה"אבל". מערכות רובוטיות פועלות על ספקטרום צר שמורכב מההיסטוריה שלנו ומפופולריות. הן יודעות לגוון במידת מה, אבל בסופו של דבר נופלות תמיד בעניין שנראה פעוט: תחושת בטן. ספוטיפיי ונטפליקס יודעות עלינו המון, אבל הצעות הצפייה וההאזנה שלהן לעולם יסתירו מאיתנו דברים שלא נדע שאנחנו אוהבים אלא אם ננסה. 

הרובוטים גם מתקשים לזהות את היחסים בין מה שמעניין למה שחשוב – תפקיד חשוב מאין כמוהו לכל פלטפורמת תוכן שמכבדת את עצמה. לפיכך הם לעולם יתקשו לייצר הירארכיה שתבחין בין סיפור רכילות עסיסי אבל בעל אפס חשיבות ציבורית (בר רפאלי בהריון, למשל), לבין סיפור סופר-חשוב ציבורית אבל כנראה פחות סקסי וקליקבילי (למשל החלטת ממשלה לגרש אלף עובדים זרים בניגוד לחוק). זה המקום של עורך בשר ודם לייצר סדר יום, ולהשפיע על המרחב הציבורי. 

ולפעמים יש גם הפתעות. כל הומפייג׳יסט סוחב איתו רשימה בלתי נדלית של סיפורים קטנים, שבלי שציפה לכך הפכו לכותרות ראשיות בגלל החלטה לא מובנת מאליה להבליט אותם. ההחלטה התבססה על אינטואיציה, ולא על סט חוקים קבוע ורובוטי. 

יתרון נוסף לעורך אנושי על פני רובוט הוא הקונטקסט התרבותי בו הוא חי. רובוט כנראה לעולם לא יחשוב, ביום קיץ לוהט, להקפיץ להומפייג' מתכון ישן ללימונדה ממעמקי הארכיון; או להוריד במכוון פרטים סקסיים מהידיעה בהפניית ההומפייג' – כדי לסקרן את הגולשים להקליק ולגלות ("מיהי כוכבת הריאליטי שיוצאת עם שחקן נבחרת ישראל"?). 

יכול להיות שעולם ה-AI יפתור גם את הבעיות האלה, וכל הדאגות שהזכרתי כאן הן לחינם. מתישהו, בעוד 10 שנים, יקבל רובוט מיומן במיוחד מסר מהרובוט-עורך: ״הגיע הזמן להתקדם״, הוא יאמר לו, ״לדעת לערוך פופולרי זה קל, עכשיו נראה אותך עושה את זה גם מעניין״.